הטקסט נכתב בשיעור כתיבה, כחלק מקורס כתיבה, בנובמבר 2022. התמונה צולמה ביולי 2011.
הטקסט המקורי היה ארוך במיוחד, 2.5 עמודים שבהם ביקשו מאיתנו לתאר תמונה לבחירתנו, ומה היא מסמלת עבורנו. לספר את הסיפור שמאחוריה. במהלך שיעור הכתיבה ביקשו מאיתנו לקצר ב״לייב״ את המגילה, ל 110 מילים. יכולתי להעלות את הטקסט הארוך והמשתפך, אבל דווקא יש משהו מאוד שונה וממוקד בתמצות שאני דווקא מחבבת. 107 מילים שמתארות רגע אחד בזמן בצורה ברורה, ולוכדות געגוע, כאב וייאוש בתוכן.
וכן, אני יודעת שההקדמה יצאה ארוכה מאוד, כמעט כמו הטקסט עצמו. אבל זה מה יש :)
...............
תיעוד אצלי הוא דבר שבשגרה, בכל חיי ניצלתי הזדמנויות להנצחת רגעים. התמונה הזו לנצח תהיה התיעוד האחרון שהוא שלם באמת.
שנה וארבעה חודשים חלפו מאז שצולמה, ובזמן הזה שני תינוקות נוספו למשפחה ושתי נשים הלכו.
סבתא, ראשת השבט שיושבת, כמו בתמונה, בלב של כולנו נפטרה שלושה חודשים לאחר מכן, בתום 86 שנים של מלחמה ותקומה. עשרה חודשים אחריה, האדמה שנסדקה בעשור האחרון, נשמטה מתחת לרגליי ואמא שלי הטובה והאהובה מכל נפטרה גם היא.
שישה עשר חודשים חלפו, ואני הפסקתי לתעד. זו ההפקה האחרונה שהרמתי. כל רגע מאז הוא כמעט.
ליד.
הוא שלם חדש שאני לא מוכנה להנציח.
אין טעם בתיעוד של הווה שאני לא מעוניינת לחיות בתוכו.
Comments