נוכחת בתהום || הסוף של הסוף

זה אולי הטקסט הכי כואב שכתבתי, שגבה והוציא ממני כאב לב אמיתי. שגרם לי להיזכר, לבכות, להתפרק.

ולא הצלחתי לשכתב אותו, לתקן שגיאות או לדייק עד לרגע זה.

וגם עכשיו זה לא מושלם. אני מרגישה שאף פעם הוא לא יהיה מושלם.

ועל אף חוסר השלמות, ואולי בגללה - בחרתי לשלח אותו לעולם.

אני יודעת שהוא לא מתאים לכל אחד ואחת, יש בו הרבה יותר מלל מהרגיל וגם טריגרים אינסופיים. אבל אם תרצו, אני מזמינה אתכם ואתכן להציץ ללב השבור שלי.

כי למה לא? זה מה שהוא, זו מי שאני.

.........

אזהרת טריגר.

אובדן.

אבל.

.

.

.

.

.

.

.

.

״אה, ועוד דבר אחד״ אמרתי לו לפני שהוא חוזר לשגרת יומו ואחרי שמניתי את כל התרופות שהיא קיבלה בשעות האחרונות, את הרגישויות שהוא לא טרח לברר ואת הנזק שכמעט נגרם כאילו הייתי אחת הרופאות במחלקה. הוא עמד מולי המום מההתפרצות המקצועית-עניינית-עצבנית הבלתי צפויה שלי ואני המשכתי בנשימה אחת:

״אני מבינה שהפכת לאדיש עם השנים והזמן, שהיו לך מאות או אלפי מטופלים במצב דומה בעבר - אבל בשבילנו זו פעם ראשונה, ואני גם מקווה שהאחרונה. לא מעניין אותי כמה למוד ניסיון אתה ועד כמה אתה מכיר בעל פה את הפרוטוקולים היבשים, אנחנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים ואני לא מצפה לניסים. אבל יש דרך להתנהל, יש דרך לדבר!״

בשלב הזה עצרתי לקחת אוויר וקלטתי שאני צועקת, נלחמתי בעצמי לא להתפרק, בלעתי רוק והמשכתי לפני שהדוקטור הצליח להתעשת.

בראש שלי רצו שני תרחישים - בראשון, אני מתפרקת מבכי של ייאוש וכאב ובשני אני תוקפת ונלחמת.

גייסתי את שארית כוחותיי הנפשיים, מילאתי את הריאות בכל האוויר שיכולתי והלכתי על הדרך השניה:

״אנחנו פה פחות מ 16 שעות ואני מרגישה שאני במוד מלחמה במקום במצב של פרידה והשלמה - אתה לא תרדים את אמא שלי בלי האישור שלנו, אתה לא תהפוך אותה לזומבי בלי שאנחנו נפרד ממנה! אתה בטח ובטח לא תעשה את זה על דעת עצמך ותודיע לנו לאחר מעשה! מי אתה חושב שאתה? זאת אמא שלי ששוכבת שם, אתה מבין מה אני אומרת לך? לא ׳החולה הסופנית שבחדר 1׳. אמא שלי! קוראים לה אריאלה, והיא כל העולם שלי! חוץ מזה, אנחנו בפאקינג הוספיס, מי כמוך אמור לדעת שחלק עיקרי מהטיפול פה הוא בכלל לבני המשפחה. אם אין לך את היכולת להיות רגיש ואנושי עם משפחת החולה אולי זו לא המחלקה או העבודה בשבילך! חשבת על זה פעם? תתבייש לך!״

ובנימה דרמטית זו, בעודו מהנהן לי וממלמל ״אני מצטער״ אמרתי לו שישמור את ההתנצלויות שלו לעצמו, הסתובבתי ונכנסתי לחדר.

עם דופק מואץ, זיעה קרה וגוש בגרון שמאיים לפרוץ את מחסום הפאסון שלי התיישבתי על הכורסא לידה, ובאופן אינסטנקטיבי החזקתי לה את היד, כמבקשת הרגעה, הצדקה, חיזוק.

מה אני אעשה בלי היד שלה, בפעם הבאה שזה יקרה? מי ירגיע, יצדיק ויחזק אותי?

היא זו שלימדה אותי איך עושים את זה, כל האלמנטים של הלביאה הגיעו ממנה. זו שנעמדת על הרגליים האחוריות שולפת ציפורניים וחושפת שיניים כשמשהו מעז לערער או לפגוע בבני המשפחה שלה. מעטות הפעמים שזה יצא בצורה הזו, באופן פרסונלי וכועס כל כך, אבל אחרי עשר וחצי שנים של חיים בתוך המחלה - כבר עברנו את הכל, אני מכירה את הכל, נותר לי רק לסמוך על עצמי שהתגובה הייתה פרופורציונלית ותתגלה כמוצדקת.

עברו כבר 5 דקות והנשימה שלי עוד לא נרגעה, אני חושבת לעצמי.

אנחנו בסוף של הסוף.

וככה פתאום היא פותחת את העיניים לחלקיק שניה, ממלמלת משהו בג׳יבריש, מסתכלת עליי, מחייכת, שולחת נשיקה באוויר וחיוך של טוב טהור - ומיד נרדמת.

דותן מלאת האכזבה ודותן מלאת הגאווה נלחמות בתוכי על כס הרגשות, אני מרגישה את הקרב מתחולל שם בפנים, והוא צמוד מתמיד. מי תנצח? זו שקלטה את המצב בזמן, הפכה את המחלקה והצליחה להשיג עוד יום וקצת של צלילות כדי שכולם יספיקו להיפרד? כדי שאני אספיק להיפרד, רק עוד פעם אחת? או זו שצווחה פה עכשיו, איבדה את האופטימיות, הרוגע והיכולת ״לנהל״ את הכל בחיוך ונועם - וכמעט איבדה את העשתונות?

האם אני בכלל צריכה לבחור?

הפסיכולוגית שלי אומרת שהשכל והלב מאוזנים מידי אצלי, שאני מרגישה את הכל באופן כל כך חזק ועוצמתי שבמקום לתת לרגש פשוט ״להיות״ - אני מחפשת לו גם צידוק הגיוני ומנהלת את הסיטואציה הרגשית באופן שכלתני. הנחתי שזה מה שאני עושה ברגע זה, נותנת למוח לעשות ״בעד ונגד״, מזיזה הצידה מחשבות סוררות ועצובות, מייצרת לו״ז בראש עם כל המטלות שלי כדי להסיח את הדעת ובודקת שלא פספסתי כלום. אני אפילו מוצאת לי חלון של חצי שעה לבכות היום, בין הילדים לעבודה, וזה מרגיש לי כמו הצלחה מסחררת ליום עם סיכוי ששואף למינוס להיות חיובי.

״את מכניסה בכי ללו״ז דותן?״ אני אומרת בקול ומגחכת, מרגישה שאני מתקדמת צעד נוסף לכיוון אובדן השפיות. לדבר לעצמי בקול רם - זה חדש.

אני זורקת את המחשבות האלו הצידה, אין לי זמן אליהן עכשיו. מתישהו אתעסק גם בעצמי, היום זה לא היום.

בעוד שעה-שעתיים התרופות יתאזנו, היא תפקח את העיניים וצפויות להיות לנו שעות אחרונות, בודדות, ספורות ביחד איתה. צלילות בחסות המורפיום.

אנחנו בסוף של הסוף.

האם אני באמת מבינה את זה? אני כמעט מנסה לשכנע את עצמי שזה באמת הולך לקרות. שזה באמת הסוף.

ישבתי שם מבולבלת, אבודה, וקלטתי שהסכר נפתח, שהדמעות זולגות ויש לי כמה דקות להתאפס על עצמי לפני שכולם מגיעים. קפצתי על הרגליים והלכתי לשטוף פנים בשירותים האפורים, חסרי כל חמימות, צבע או אופי בבית המוות הנורא הזה.

לא הסתכלתי על עצמי במראה באופן מכוון כבר שבועות. בפעמים האחרונות שזה קרה, שחלפתי על פני מראה ובאינסטנקטיביות פגשתי את ההשתקפות שלי, מצאתי את עצמי מבוהלת. צל האדם שעמדה שם מולי גרמה לי לפרוץ בבכי. העיניים השקועות, השחורות, העצובות, הפה הנפול שכמעט שכח כבר איך מחייכים באמת וחוסר החיות הכללי שחי שם בתוכי הבהילו אותי. הספיק לי להסתכל בעיניים של זו שעומדת במראה מולי והן סיפרו לי את הכל, הן סיפרו לי על הכאב, הפחד והעצב, הן הוציאו ממני את כל מה שסגרתי עמוק עמוק בפנים.

בעודי בוהה בכיור כדי להימנע ממבט ישיר בעיניים שמעתי קולות מחוץ לדלת,

הם הגיעו.

נשמתי עמוק, ויצאתי החוצה.

...........

בערך שעה וחצי לאחר מכן, היא באמת פקחה את העיניים.

שרנו שירים, היינו כולנו ביחד, בכינו, צחקנו, התחבקנו, צלילות חלקית בפעם האחרונה לפני הסוף של הסוף. היא צחקה וחייכה, על ענני אופוריית המורפיום הטהור שנכנס אליה לוריד. היא הספיקה להגיד מילות אהבה מבולבלות לכולנו, לנשק, לחבק, לצחוק ולבכות. רק 20% מודעת למה שקורה מסביב.

אלו היו היום וחצי האחרונים שבהם דיברנו.

ביום וחצי האלו אמרתי לה שוב ושוב כמה אני אוהבת אותה, כמה היא חשובה ועטופה. כמה היא מרגשת ומלמדת אותי, עד כמה היא חזקה והמודל שלי לכל מה שטוב בעולם הזה, ההשראה והעוגן בחיי. אמרתי לה עד כמה אני שמחה שהיא לא כואבת עכשיו ושאני מאושרת לראות אותה מחייכת שוב, בזמן שבראש שלי מתנגן פסקול הצרחות והבכי שלה שליווה אותנו מידי יום בחודשים האחרונים.

ביום וחצי האלו היא הספיקה ללטף אותי, לחבק אותי, להתכרבל איתי במיטת בית החולים, לנשק אותי ולא עזבה לי את היד. היא הצליחה גם לחייך אליי, חיוכי אהבה והשלמה, להגיד לי עד כמה היא גאה בי, כמה היא אוהבת אותי ואיזה מזל יש לה שאני הבת שלה, שהיא לא יודעת מה היא הייתה עושה בלעדיי.

ביום וחצי האלו, לא אמרתי לה שאני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיה. לא אמרתי לה שאני מפחדת כל כך מהרגע שזה יגמר, שאני לא יודעת מה עושים עם הריק והחושך. לא אמרתי לה שאני לא יודעת להיות אמא בלי אמא, שאני לא יודעת ולא רוצה ללמוד איך עוברים את היום אם היא לא בסביבה.

ביום וחצי האלו לא אמרתי לה שאני מפחדת שלא יהיו לי כוחות להמשיך, שאני מפחדת להתחיל לבכות - כי אז יכול להיות שלעולם לא אפסיק.

לא סיפרתי לה על עומק התהום, זו שאני עומדת ממש על שפתה, על הפחד שלי ליפול כי אני באמת לא יודעת אם אי פעם אצליח לצאת.

התמקדנו בטוב, באופטימיות ובביחד שלנו. בחיבור הזה שהוא מעבר למילים, שהוא השלם.

התמקדנו בלשתוק, לחבק ולאהוב.

יום וחצי אחרי שהיא פקחה את העיניים, היא הלכה לישון. כמה ימים לאחר מכן, הגוף שלה הדביק את הפער - והלך לישון גם הוא, היא נשמה את הנשימה האחרונה שלה כשכולנו לידה. את הצרחה שיצאה לי מהגרון ברגע שקלטתי שהיא באמת הפסיקה לנשום - אני עדיין שומעת בתוך הראש שלי, מהדהדת, חדה ומפלחת.

כזו ששמורה אך ורק לרגעים כאלו, שחודרת את הנשמה.

עד לאותו רגע לא האמנתי ש״כאב לב״ הוא דבר פיזי כל כך ולא רק ביטוי לעצב עוצמתי.

………………

אחרי הסוף של הסוף

הלביאה שבי הלכה להשלים שעות שינה, זו שצרחה וחשפה שיניים, זו שנלחמה במשך שנים בכל ממסד, בירוקרטיה ומכשול. כמעט שישה חודשים חלפו, והמלחמה בין השכל ללב בהפסקת אש, הם חיים בעצב אך בשלום ביניהם. כל אחד בתורו מלקק את הפצעים ומפנה לשני את המקום לכאוב, להיזכר, להרגיש ולתכנן בסינכרון טבעי של בני אנוש.

אני כבר לא צריכה לפנות זמן בלו״ז לדמעות, הן תמיד כאן. לפעמים מגיעות כל כמה דקות ולפעמים אחת לכמה שעות. במרווחים שאינם קבועים ולרוב גם ללא שום טריגר נראה לעין.

למרות התכנון המדוקדק שלי להימנע מהתרסקות, הלו״ז המפורט והתכניות מגירה, למרות ההכנות, הפסיכולוגית, והחיים המלאים בעשייה שלי - אני מרגישה שנפלתי לתוך התהום האינסופית שממנה כל כך חששתי. שם חיי מתנהלים כרגע.

למרות כל הפחדים והחרדות שהיו לי מהרגע הזה, אני משוכנעת שאצליח לצאת מפה. אבל למען האמת, אם להיות כנה, אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה.

לחיות עם הכאב, לתת לו מקום וביטוי במילים ובדמעות. לשים את עצמי במקום הראשון זה מה שנכון לי כרגע. זה מה שלא עשיתי כבר שנים. וכנגד כל הסיכויים והמחשבות, דווקא בתוך הנוף השחור והאפל שמסביבי אני מצליחה לראות גם הבזקים של אור. הם מגיעים משום מקום בהפתעה באמצע היום, מופעים של צחוק ספונטני מהלב, התרגשות מדברים טובים ורצון ״לחזור לחיים חדשים״.

בכל פעם שאחד כזה מגיע אני מרגישה שאמא שלי צועקת מתוכי ואומרת לי ״דותני, הרוב טוב, והרוב קובע. את זוכרת?״ ויחד עם ה-משפט האלמותי שלה, היא מצווה עליי לפתוח עוד חריץ קטן ולתת לעצמי להיות.

שני קצוות בקיום מקביל