יואו, כמה הודעות.

89 הודעות שלא נקראו.

89 הודעות הגיעו אליי לאינבוקס מהבוקר, השעה עוד לא 15:00 ואני צריכה בקרוב לצאת לאסוף את הילדים, אני מחשבת את הזמן בין הפגישה האחרונה שלי שמסתיימת עוד כמה דקות ועד הגן של גפן, 27 דקות בדרכים, פלוס 3 דקות המתנה למעלית, ועוד דקה או שתיים עד שהגננת תקרא לגורה הקטנה הזו שלי שדורשת את מלוא תשומת הלב, שמגיעה לה לחלוטין.

זה יוצא בערך 31-32 דקות, לא רע, אני אומרת לעצמי. ומעריכה שאוכל לענות לפחות ל 50 נשים אם אהיה יעילה ולא יהיו שיחות נכנסות.

63 הודעות שלא נקראו.

רבע שעה לאחר מכן, בזמן שהמתנתי לאוטובוס נכנסה שיחה מאבא שלי. לענות לו? לא לענות לו? המוח שלי במלחמה. לרגע עוברת לי המחשבה שהוא בטח מתקשר כי משהו לא בסדר - אני לא יכולה לא לענות לו, הוא צריך אותי. שניה אח״כ אני משכנעת את עצמי שאם זה דחוף, הוא יתקשר פעמיים. בלב חצי כבד אני מחליטה לוותר בכל זאת על השיחה. עוד מעט נעשה שיחת וידאו, הוא אני והילדים, ולא משנה באיזה מצב רוח הוא ומה קרה - זה בטח ישמח אותו. אין דבר שמשמח יותר מהילדים שלי. אני משקיטה את המצפון שלי וממשיכה עם ההודעות.

50 הודעות שלא נקראו.

אני באוטובוס, הבחורה שהתיישבה לידי בוכה, ממש זולגות לה דמעות עם נזלת והכל. מסכנה. היא נראית כאילו נשבר לה הלב. אני יכולה לעצור ולהתייחס אליה, אני באמת יכולה, אולי אני גם צריכה. אבל מה אם היא תתחיל לדבר איתי? או שהיא תצטרך עזרה? אלוהים. אין לי זמן.

ידעתי שאסור לי לשבת, כל הצרות באות כשאני מתיישבת באוטובוס. גם ככה אני מעדיפה לעמוד תמיד, מה עבר עליי היום? אולי אני רק אשאל אותה אם היא צריכה טישו. או מים?

טוב, רגע אני אסיים עם ה 3 הודעות האלו, יש פה מישהי שצריכה חיבור למרכז הסיוע בשביל בת דודה שלה, אחת שביקשה ממני שאעזור לה למצוא פסיכיאטר בהול לאחותה והשלישית שאמרה שלשכן הערירי שלה אין אוכל ואני חייבת לעזור לה באיסוף מזון. לראשונה העברתי את הטלפון של אורית, לשניה העליתי פוסט אנונימי ואת השלישית חיברתי למוטי מהמכולת שתמיד עוזר במקרי הצורך והפניתי אותה לאשת הקשר שלי באגף הרווחה בעירייה.

51 הודעות שלא נקראו.

איך זה הגיוני שאני עונה כ״כ מהר והמספר עדיין עולה? אני צריכה עוד שעות ביממה. אני כמעט מתייאשת ופתאום קולטת שלפחות 6 מההודעות הן הודעות גנריות של תודה, וואי! איזה מזל שהן לא צריכות כלום. מסמנת אותן כנקראו, לא עוצרת להגיב, ועוברת הלאה.

פתאום קלטתי שאני עם האוזניות, אבל בלי מוסיקה. כנראה נגמרה לי הבטריה מתישהו בדרך. הורדתי אותן בייאוש חלקי וקלטתי שהיא עדיין בוכה.

שיט.

זה חזק ממני.

54 הודעות שלא נקראו.

רוני ירדה איתי בתחנה, היא אמרה שתלווה אותי לגן של גפן כי ממש נעים לה לדבר איתי. בזמן הנסיעה באוטובוס היא סיפרה לי שבדיוק היא וחבר שלה נפרדו, שהבוס שלה צרח עליה בעבודה ויש מצב שמחר גם יפטרו אותה, שהרדיאטור שלה נהרס ובלילה כבר קר לה ושהיא ממש בודדה, אין לה חברות בעיר וכל חברות הילדות שלה נשואות עם ילדים שהמשפחה שלה גרה רחוק והיא כל כך כל כך לבד.

זה הטריגר שלי, בדידות. העקב אכילס שלי. בגלל הבדידות אני עושה את מה שאני עושה, בשביל אנשים בודדים אני מרגישה שאני קיימת.

זו האמת.

אבל אוף, למה היא היתה צריכה להגיד לי שהיא בודדה? למה דווקא עכשיו?

57 הודעות שלא נקראו.

הגענו לגן של גפן, אמרתי לרוני לשלוח לי הודעה במסנג׳ר כשהיא תגיע הביתה, ושאני אנסה לעזור לה למצוא קבוצות נשים כדי להרחיב את מעגל החברות, סיפרתי לה איפה אני עובדת והיא אמרה שהיא ב-ד-י-ו-ק ראתה שיש אצלנו משרה פנויה שמתאימה לה. מחר היא תעביר לי קורות חיים. במחסן תרומות יש לנו רדיאטור ספייר אז תיאמנו ששבוע הבא היא תבוא לאסוף אותו. והבן זוג? נראה שהיא תיתן לו עוד צ׳אנס בכל זאת, היא אמרה לי שעכשיו אחרי השיחה שלנו היא מרגישה קצת יותר אופטימית שהדברים יכולים להסתדר גם שם.

אני מותשת. גם היום בערב אצטרך לענות להודעות, במקום לצפות בנטפליקס ולנוח, במקום לקרוא את הספר שלי שמחכה לי על השולחן, במבט מאשים שהזנחתי גם אותו.

63 הודעות.

גפן רצה לקראתי, עם חיוך עצום על השפתיים 2 קוקיות צהובות ואנרגיות של ילדה בת שנתיים. היא קופצת לידיים שלי לחיבוק של אושר טהור ״אמא שילי״ היא אומרת, וצודקת.

63 הודעות יכולות לחכות, גם רוני, גם אני - עכשיו אני שלה.

..........................

*הסיפור מאחורי הסיפור:

הסיפור בדיוני לחלוטין אבל מעביר תחושה דומה למציאות. הוא נכתב כחלק מקורס כתיבה בו לקחתי חלק, ב 20 דק׳ של כתיבה חופשית.