חתונה בהמצאה

למה בהמצאה? כי הסיפור מומצא לחלוטין.

למה חתונה? כי על זה התבקשנו לכתוב. ....

כחלק מקורס הכתיבה שלקחתי בו חלק, ביקשו מאיתנו לכתוב סיפור בהמשכים - עם דמויות ועלילה מומצאות. ועל כן בסיפור הקצר הקרוב - אין שום קשר למציאות, מדובר ב 100% בדיה, העלילה הובנתה ונותבה על ידי מנחי הקורס.

....

השעה 19:30, אני פה כבר 40 דקות והספקתי לבכות פעמיים, תודה לאל על איפור עמיד. אני מסתובבת ברחבה של קבלת הפנים, מדוכאת מעצם קיומי, Finger food מפונפנים מכל עבר, אורחים מתוקתקים, מאופרים, ריחניים מסתובבים מימיני ומשמאלי, ואני מוצאת את עצמי מופתעת מכמות האנשים שאני מזהה בקהל.

חיוכים מזוייפים, חיבוקים מרוחקים, יש אנרגיות טובות באוויר - ורק אני בדיכאון.

מעניין אם רואים עליי את העצבות, אני חושבת לעצמי בעודי דומעת ונעצבת עוד טיפה בכל רגע שעובר.

בעודי מתלבטת אם לקחת את המשקה השני של הערב (אחרי שהורדתי את הראשון בכמה שלוקים בודדים)

שירי חוזרת מהדוכן של הפוקאצ׳ות, עמוסה בפחמימות מנחמות וקולטת אותי מוחה דמעה. ״יואו מאמוש, איזו רגישה את! מה זה, לא ידעתי שאתן עד כדי כך קרובות, אפילו בחתונה שלי לא בכית ככה ואת מכירה אותי מגיל אפס…״ היא אומרת לי ספק בעוקצנות ספק בחשדנות.

״כן, יואו, אני צריכה לקבל מחזור, ואני סופר הורמונלית! כל היום בכיתי״ אני זורקת לעברה ומקווה שזה יעשה את העבודה, שירי מהנהנת אליי בהבנה ואני חוזרת לנשום.

אם היא רק הייתה יודעת, אני חושבת לעצמי.

אולי הפעם אני אצליח לספר לה? אולי אני אספר לה עד כמה קשה לי לעמוד פה היום, כמה אני מקנאה וכמה אני שבורת לב. אם היא רק הייתה יודעת מה הייתי נותנת בשביל להיות בנעליים של רונן, בצד שלו במיטה, במציאות שהוא מתעורר אליה כל יום - היא היתה נחנקת פה מהפוקאצ׳ה על המקום.

רונה ורונן גונן, אני חושבת לעצמי - איך הם לא מבינים שהם לא נועדו להיות? רק שילוב השמות שלהם היה אמור להיות תמרור אזהרה ענקי בשבילם. אני מגלגלת עיניים על ההומור הלקוי והציני של עצמי וצועדת לעבר הבר, מגיע לי עוד דרינק, משהו שיעזור לי להוריד את מפלס הכאב.

השעה 19:45 רונן כבר יצא לכיוון החופה, צעד לו בשביל וממתין מתחת לארבעת העמודים, המוחזקים כחיילים על ידי חבריו מהפלס״ר. הוא צועד, ולמרות הפאסון הגברי שלו - רואים את ההתרגשות בעיניים. מדובר בכמעט 1.85 מטר של שרירים, שחיין, לוחם, מהנדס, שזוף תמידית, עם שיער חום שופע, עיניים ירוקות ענקיות וחיוך שלקוח מפרסומת של משחת שיניים בנוסף להכל הוא גם טוב לב, מצחיק וכריזמטי. ״מציאה״ של ממש. לרונן יש סימן מסגיר, בכל סיטואציה בה היה מרכז תשומת הלב, נרגש או נבוך הוא מביט למטה, משחק בזקן שלו ביד אחת ותוחב את השניה עמוק לכיס הקדמי של המכנס. ברגעים אלו הסימנים המסגירים ברורים מתמיד, נראה שהוא לחוץ במיוחד.

רונה מתעכבת, השיר שליווה את רונן בשביל כבר הסתיים ומוסיקת מעליות מתנגנת ברגע, האורחים מתלחששים בינם לבין עצמם, נראים מבולבלים ולרגע אחד קטן מחלחלת בי תקווה, אולי היא לא בטוחה? אולי היא שינתה את דעתה? זו ההזדמנות שלי ללכת אליה, לדבר איתה ולהגיד לה סופסוף את האמת!

״אין סיכוי, את פחדנית מידי!״ אני אומרת לעצמי בביטול.

עוד לפני שהדיון בין המלאך מלא האומץ והשטן מעורר הפחד שבי ממשיך להתקיים, אני מתרסקת חזרה לקרקע ולמציאות בעודי שומעת את שיר החופה מתתחיל להתנגן.

הקול של שלמה ארצי בוקע מהרמקולים והדמעות זולגות מעצמן, ללא הפסקה. לפחות הפעם יש לי תירוץ, אני מרגיעה את עצמי בעודי רואה כמה חברות נוספות מוחות דמעה מהתרגשות, ואת אימו של החתן מייבבת בקצה השביל.

רונן נראה נינוח יותר, חזר לו הברק לעיניים אחרי כמה דקות מורטות עצבים. הוא ממש יפהפה, גבר מושך, אני חושבת לעצמי.

זאת אומרת, אם את בעניין של גברים. האם אני לא בעניין של גברים? אני נותנת למחשבה המבהילה הזו לשהות רגע בראש שלי ובולעת את הרוק.

אני כן! אומרת לעצמי ספק בביטחון, ספק משכנעת את עצמי. אני בעניין של גברים. ושל רונה. אלוהים. רונה. אני רק חושבת על זה שהיא עוד רגע תכנס לשביל החופה, מרגישה את הלב שלי נסדק בחזה עוד כמה מילימטרים - והבכי מתגבר.

שיר החופה מתחיל ורונה שלי צועדת, היא כל כך יפה שזה כואב, עם התלתלים השחורים הארוכים, העיניים הכחולות, השמלה הלבנה והחיוך הנבוך. אם לא הייתי מכירה אותה טוב יותר, הייתי בטוחה שהיא כל כך קולית עכשיו, רגועה לחלוטין במעמד המלחיץ והמרגש הזה.

אבל אני מכירה אותה, אולי יותר טוב מכולם, אני רואה עד כמה היא לחוצה, אני רואה את אגלי הזעה הנסתרים, את החיוך הלא שלם, את הידיים הקפוצות.

הלוואי, הלוואי וזה מהסיבות הנכונות, אני חושבת לעצמי.

הלוואי והיא שמחה, והכל נובע מהתרגשות.

.......

רונה ואני הכרנו ביום הראשון בצבא, כבר בשרשרת החיול. העברנו שנתיים של שירות סדיר ביחד, את הטיול אחרי צבא, גרנו יחד כשותפות בפעם הראשונה ש״יצאנו מהבית״, ולמדנו ביחד את התואר הראשון. אחרי הלימודים דרכינו התפצלו, היא הכירה את רונן בזמן השנה השלישית שלנו בתואר ועברה לגור איתו בתל אביב. לעומתה, אני עוד לא מצאתי את עצמי באמת עד היום. את המקום לקרוא לו בית, את המדינה שבה ארצה לגור, את האדם או האישה שארצה לחיות איתם. אני חושבת שהפעם הראשונה שהבנתי שאני אוהבת אותה היתה בצבא, כשהיינו לקראת השחרור. דני הקצין החתיך האייקוני של הבסיס התחיל איתה, הפנטזיה והקראש של כל החיילות. הקנאה שהרגשתי אז בערה בי כל כך שלא היתה אפשרות להתעלם ממנה. כעסתי והייתי מתוסכלת, ובאופן אובייקטיבי אם להיות כנה - גם מאוד מעצבנת. רבתי עם רונה על שטויות, הייתי קצרה ותוקפנית לכל מי שהעז לדבר איתי על ״זוג המושלמים״ (או על כל דבר אחר למעשה). ביני לבין עצמי, כשניסיתי להבין למה אני מתנהגת ככה, לא מצאתי תירוץ הולם.

בהתחלה חשבתי שאולי אני מאוהבת בדני, שאני מקנאה ברונה שהיא ״תפסה״ אותו, אבל כמובן שזו לא הסיבה. ניסיתי לתרץ את זה בהמון דרכים, שדני מרחיק ביני לבין החברה הכי טובה שלי, שאני רגילה להיות צמודה אליה ופתאום נותר בי חלל, דבר שלא היה רחוק מהאמת, אבל גם לא היה האמת כולה. כשההבנה הזו נחתה נבהלתי ולא הצלחתי להכיל ולעכל אותה, הייתי מבולבלת ופגועה, חסרת ביטחון ומעורערת מהיסוד. גם עם הפסיכולוגית שלי לא דיברתי על זה אף פעם, וניסיתי להקדיש לזה כמה שפחות מחשבה. עם השנים מצאתי את עצמי מתרחקת ומתקרבת לרונה בהתאם למצב הזוגי שלה, ומאז שהכירה את רונן התרחקנו משמעותית, אני ברחתי מהמדינה, ממנה ומעצמי וחייתי חיים מאתגרים חברתית, זוגית, רומנטית. עם מעט מאוד מערכות יחסים הרסניות, לא נכונות ולא מתאימות. רק כדי שיהיה במה להתעסק. ועכשיו, עכשיו אני פה. בגושפנקה הסופית, זו שתסגור את הפנטזיה ואולי, רק אולי, תעזור לי לעבור הלאה באמת.

........

רונה נכנסת לחופה אחרי שרונן נותן לה את הנשיקה המסורתית במצח שמעולם לא הבנתי את מטרתה ומדוע הפכה להרגל בכלל, והרב מתחיל לדבר.

כמה משפטים לתוך הטקס, האורות פתאום כבים ואיתם גם המיקרופון של הרב.

הפסקת חשמל. אינסוף רחשים מסביב, קהל האורחים לא יודע איך להכיל עוד דרמה לא מובנת בהפרש של כמה דקות.

ואני? כאחרונת הפתטיות מחפשת משמעויות וסימנים. אולי זה עוד לא הסוף?

בזמן העלטה אני עושה עם עצמי הסכם, אחכה שהאור ידלק, ואראה אם היא תחפש אותי עם העיניים שלה, אם כן - כנראה שהיא אוהבת אותי גם! כן כן! אני אומרת לעצמי, אולי המבט יעביר לה את מה שאני באמת מרגישה, כמו בסרטים! אולי היא תבין בלי מילים ונברח מפה יחד, כי גם היא מרגישה את אותו הדבר… אני רק צריכה לתפוס את העיניים שלה ו.... ״את פשוט מגוחכת״ אני אומרת בקול, וצוחקת בבוז עצמי. מביכה, חסרת ביטחון שנועדה לחיות את חייה לבד. זה מה שאת. בעודי יורה על עצמי צרור של קללות עסיסיות, האורות מתחילים לרצד, המיקרופון עושה קולות - והחשמל חוזר.

הלב שלי מחסיר פעימה כשאני קולטת שהיא מסתכלת עליי, ומבינה בין רגע של הסכם שעשיתי לפני דקה עם עצמי לא היה סיכוי מעולם. בעודי שקועה בתווי הפנים הכי יפים שאי פעם ראיתי, אני קולטת את הפחד בעינייה, אני מבינה שהיא במצוקה ומיד מתאפסת. היא מדברת אליי עם השפתיים, בלי מילים ושואלת אותי ״איפה הוא? מה קורה פה? ראית אותו?״

לקח לי רגע להבין שרונן נעלם. אני מחזירה אליה את המבט והיא אומרת לי ״אביב״ בלי מילים אבל עם המון משמעות.

תוך כמה שניות המוח שלי מסדר את העלילה, רונן נעלם וגם אביב.

רונה כל כך התלבטה אם להזמין את אביב לאירוע ואם בכלל יש לה דרך מילוט מהמצב, בכל זאת מדובר באקסית המיתולוגית של רונן, אבל היא ידעה שאין לה ברירה והרגיעה את עצמה שעברו הרבה שנים מאז שהם היו זול, ושזה חשוב לו ולמשפחה שלו.

....

רונן ואביב מכירים מאז שהם זוכרים את עצמם. מינקות ההורים שלהם, שהיו החברים הכי טובים, גידלו אותם ביחד. טיולים משפחתיים, נסיעות משותפות, ארוחות שישי, חגים, שמחה ואבל. הם גרו באותו הרחוב, למדו באותו הבית ספר ובילו ימים, שבועות, חודשים ושנים אחד עם השניה. המסע הטבעי של מערכת היחסים שלהם היה הזוגי, ואכן איפשהו בגיל ההתבגרות עם מציאת ההורמונים, הם גם מצאו את עצמם ביחד, באותה המיטה והפכו לזוג רשמי לכמה שנים טובות.

בזמן התואר הראשון הם נפרדו, אביב טסה ללמוד שירה באחד מבתי הספר המובילים בחו״ל ורונן נשאר בארץ והכיר את רונה, מלכת הלב שלי, בזמן הלימודים באוניברסיטה. ומאז, כמו שנאמר, הכל היסטוריה.

אביב ורונן נפרדו רשמית אבל עדיין היו נפגשים ומתראים אחת לכמה חודשים באירוע משפחתי מורחב כזה או אחר, רונה לא אהבה אותה, וזה האנדרסטייטמנט של השנה. הקשר המשפחתי ארוך השנים שגרר איתו פוליטיקות משפחתיות מורכבות לא איפשר לה למנוע מאביב להגיע לחתונה, ורונה נאלצה להשלים עם המצב מכורח הנסיבות.

......

אני מוצאת את עצמי מסתובבת ימינה ושמאלה סביב עצמי, מחפשת, המומה ולא יודעת מה לעשות. האינסטינקט שלי אומר לעלות לחופה, לתפוס את רונה, לחבק אותה ולברוח מכאן, אבל הרגליים מסרבות להקשיב. אני ממשיכה לעמוד במקום, חסרת אונים מול המציאות שבה הלב של האהבה שלי, נסדק לאיטו.

ופתאום, משום מקום - רונן עולה לחופה עם אביב, לוקח לרב את המיקרופון ואומר שיש להם הודעה חגיגית.

אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר את קשת הרגשות שעברה בי, את כל הסנריוז שהרצתי בראש והדרכים בהן הסיפור הזה יכול להסתיים, 10 שניות שמספקות עלילות לחמש קומדיות-רומנטיות, סרטי דרמה ומתח לפחות. אבל עוד לפני שבחרתי לאיזה מבין הסנריוז האפשריים יש בכלל סיכוי להתממש רונן ואביב פצחו בנאום חוצב לבבות על כמה שניהם אוהבים את רונה, וכמה עדיף מאוחר מאשר לעולם לא והתחילו לשיר את השיר של רונן ורונה, שיר החופה שהתנגן ממש לפני כמה דקות - ואליהם הצטרף עם חולצה שחורה ומשקפי שמש, כמיטב המסורת, לא אחר משלמה ארצי בעצמו.

בדיעבד מסתבר שזו היתה גם סיבת האיחורים במשך כל הערב, לשלמה ארצי הגדול נגמרה הסוללה בטלפון, הוא איחר ב 40 דקות, הם התחילו את החופה באיחור ובתבוסה, כשחשבו שכבר לא יגיע.

תערובת של כל הרגשות בעולם חיה בתוכי עכשיו, ההקלה שהיתה לרונה בעיניים, העצבות התהומית בלב שלי, הדופק המואץ שמסרב להירגע מהאופציה הכמעט-כמעט-מוחשית שהיתה פה עד לפני כמה דקות.

מצאתי את עצמי מתייפחת באמצע השיר, שבורה וכואבת בחתונה של זו שהלב שלי בחר, נפרדת בדמעות ממנה, מאיתנו, מהסיכוי הקלוש ומהעתיד הדמיוני שבראתי לעצמי בראש.