נכתב כחלק מקורס כתיבה, במשימה שביקשה לתאר ״צבע״ של מקום, של חוויה. עם פרטים לא מפורשים על משהו שניתן להבין בין השורות.
אני מניחה שזה לא יהיה קשה, להבין איפה היינו, על מי אני כותבת ומה הולך לקרות.
אבל יש פה טריגר אובדן כאב עצבות פרידה
.
.
.
.
.
.
.
.
אני צריכה הפסקה, אני צריכה אוויר.
לקחתי חמש דקות לעצמי, יצאתי החוצה ונחתי על הספסל, עם כוס הקפה ביד.
מסתכלת ימינה ושמאלה, שומעת את ציוץ הציפורים, את פכפוך המים של בריכת הדגים.
בין שלוק למחשבה אני מרגישה את חוסר השקט, יש לי קוצים בטוסיק ואני כבר לא מסוגלת לשבת.
לפני שאני שמה לב מה קורה, אני מוצא
ת את עצמי עומדת ומתחילה לטייל בשביל המעגלי בגינה הגדולה.
יש פה המון ספסלים, אני חושבת לעצמי. מלא מקום לארח, לשבת עם משפחות וחברים. איזו מחשבה אבסורדית.
ספסלי אבן, ספסלים מעץ, וערימה של כיסאות פלסטיק נחה לה בצד, מעלה אבק, ליד כיסאות הגלגלים.
אני ממשיכה לטייל בשביל המעגלי, חוצה את בריכת הדגים, וואו! כמה דגים יש פה, אני מופתעת. הבריכה נראית ממש קטנה, בטח צפוף להם שם בפנים, מזל שהם ישכחו מזה בעוד כמה שניות. איזה כיף להם.
עשרות עצי פרי, קלמנטינות, תפוזים, ולימונים. הם עדיין לא בשלים, אני חושבת לעצמי, מעניין אם עדיין נהיה פה כשיבשילו.
הלוואי ולא.
הלוואי וכן.
אחרי עצי הפרי מגיעה גינת הירק, אני חושבת שאני מזהה לואיזה, לימונית, נענע ועוד כמה תבלינים כאלו ואחרים, איזה ריח טוב. כשאביאל יבוא לבקר אני אראה לו, הוא ידע לזהות את כל הצמחים, וגם בטח יתלהב.
בהמשך השביל המעגלי עומדים פסלי אבן יפים של מלאכים שמחים, נראים כמעט כמו דמויות מיתולוגיות. הם מזכירים לי את הפסלים שרואים ברחובות אירופה, בסמטאות הרומנטיות, הצדדיות והקטנות. איזו גינה יפה, אני חושבת לעצמי. איזו מטופחת.
אני ממשיכה את הסיבוב וקולטת שהתחלתי ללכת מהר יותר, אני מבינה שהדלת בדיוק בצד השני, שעברתי חצי מעגל. התרחקתי - ואני לא שומעת אותה. פתאום קשה לי לנשום כל המחשבות והסנריוז הרעים רצים לי בראש.
את שאר פרטי הגינה אני לא ממש זוכרת, היה שם ריח של גראס וקפה שחור, אני חושבת שגם היו שם אנשים, במרפסות ובספסלים. הדבר היחיד שאני זוכרת בבירור זה את הדופק
שלי, מואץ, דוהר, סוער
אני מגלה שאני כבר כמעט רצה ואפילו מתנשפת כשאני מגיעה לדלת.
היא עדיין ישנה. איזו הקלה.
אבל למה ציפיתי? כמות התרופות שהיא מקבלת תגרום לה, ככל הנראה, לישון בימים הקרובים.
איזה קונטרסט, אני חושבת לעצמי, בין הירוק של בחוץ לאפור שבפנים. בין החיות והשממה.
בין המבנה הזה לשאר חלקי בית החולים.
במקום הזה אין צפצופים, אין בדיקות פולשניות ואין מדדים, אין רעש מונוטוני וצרחות של חולים.
הצעקות היחידות ששומעים הן צווחות אבלות, הן בזמן הפרידה.
במקום הזה אפילו הקירות מעידים שזה הסוף, הלבן דהוי, המצעים מדכאים והמיטה המתקפלת פונקציונלית בלבד.
אני מסתכלת על התמונות ששירה ועידו פיתחו במיוחד, הקישוטים שתלינו בכל מקום. כדי שיעשו תחושה של בית, שיוסיפו קצת צבע וזיכרון קרוב-רחוק של ימים טובים. אפילו הן לא משדרות אופטימיות, גם הן נראות עצובות בתוך הדממה הנוראית הזו.
במקום הזה יש רק חצאי חיוכים, רופאים שהם מלאכי מוות.
למקום הזה מגיעים, וממנו לא יוצאים.
היא ישנה.
אני רואה אותה נושמת את הנשימות הכבדות שלה, נראית רגועה, שלווה סופסוף. אני מנשקת אותה, מחבקת אותה, שמה עליה את הראש. כל כך בא לי שהיא תפקח את העיניים לעוד רגע אחד, תגיד לי שלום, תחייך אליי,
תשמע אותי רק עוד פעם אחת אומרת לה עד כמה אני אוהבת אותה.
אני נכנסת אליה למיטה, נשכבת לידה, קרוב, צמוד.
נושמת אותה אליי, מנצלת כל שניה. מחזיקה לה את היד,
מתרפקת,
מתפרקת.
חבל, אני חושבת לעצמי, היא לא הספיקה לראות את הגינה.
היא היתה כ״כ נהנית ממנה. מציוץ הציפורים, מפכפוך המים של בריכת הדגים. לשתות קפה בחוץ, להכיר את השכנים.
אין לי ספק שתוך כמה דקות כולם היו מתאהבים בה ותוך כמה שעות היתה מוצאת חברים לחיים.
והשקט הזה, הוא שורף אותי מבפנים, מחריש אוזניים וסופי.
נראה לי שאני אצא שניה החוצה.
אני צריכה הפסקה, אני צריכה אוויר.
Comments